<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ב' שער י"א</h1>
<h2>דף קג:</h2>
תניא מה בין שוכר לחוכר, שוכר במעות, והחוכר בפירות [תוספתא דמאי פ"ו ה"ב]. וחוכר ומקבל שניהם בפירות, רק שמקבל נותן שליש או רביע, [או] מה שמתנין, מהיוצא מהקרקע. והחוכר נותן פירות קצובים. ולענין הדברים בכל הנהגת מקבל וחוכר והשאר, הכל כפי המנהג. והדברים שתלויין על בעל הקרקע או על המקבל, בלומא דארעא, שהוא סייג הקרקע דבעל הקרקע נטירותא יתירתא דאריסא. והמר לחפור וכל שאר כלים על בעל השדה. ובשאר ענינים כפי המנהג. והמקבל והחוכר שדה מחבירו, ויש בו מעין ויבש, אינו מנכה לו לבעל השדה מהקבלנות או מהחכירות, זולתי אם היא מכת מדינה, או שהיה עומד בתוך השדה ואמר שדה זו אני מחכיר לך וכו' דמשמע כשהיא במעין. ואיתיה פרק המקבל.
<h2>דף קד.</h2>
המקבל שדה מחבירו והובירה, שמין כמה היא ראויה לעשות, ונותן, שכך מתנה אם אוביר אשלם במיטבא. ואפילו לא כתבו תנאי זה, כמו שכתבו דמי, שהוא תנאי בי"ד [כמו] [כתובות נ"ב ע"ב] דבנן נוקבן וכו'. [ע"ב] ואם התנה "אם אוביר אשלם אלפא זוזי" הוי גוזמא והויא אסמכתא, כדכתבינן לעיל. ומ"מ משלם שוה מה שהוביר, דכי לא משתעבד נפשיה אתוספת. וכן [כתבו] רי"ף ור"ם פ"ח דשכירות. המקבל שדה לזורעה שומשמין וזרעה חטים, אע"פ שיש שבח בקרקע, שאין [שומשמין] מכחישין כחטים, אינו מנכה לבעל הבית ממה שקצב, דאמרי אינשי ליכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה. ודין זה בין בקבלנות בין בחכירות. רשב"א. ור"ם פ"ח דשכירות.
<h2>דף קה.</h2>
המקבל שדה מחבירו, אע"פ שנשארה לו השדה לשנה הבאה, עליו (לגדוש) [לנכש]. אע"פ שאמר מה איכפת לבעל השדה, אני נותן לו חכירותו, אין שומעין לו שלא (לדגוש) [לנכש], שמפסיד הקרקע לעתיד כשיניחנה.
<h2>דף קה:</h2>
המקבל שדה ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה, מנכה לו מן השכירות, ואם אין מכת מדינה אינו מנכה. ודין זה בין בקבלה בפירות בין במעות. נשתדפו כל שדות של שוכר או מקבל, אע"פ שנשתדפו כל שדות הבקעה אינו מנכה לו, דאמר ליה משכיר מזלך גרם. ומה שמנכה כשהיא מכת מדינה, דוקא אם זרעה, אבל אם לא זרעה משלם מה שקצב. פרק המקבל כל זה, ור"ם פ"ח דשכירות.
<h2>דף קו:</h2>
המקבל שדה מחבירו לזורעה חטים, זורעה שעורים. אבל לזורעו שעורים לא יזרענה חטים, מפני שמכחישות את הקרקע, וכן [כל] כיוצא בזה.
<h2>דף קט.</h2>
המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן, ואין לו בקורת שקמה. והראב"ד ז"ל [כתב] אפילו במקום שנהגו להשכיר אילן אגב קרקע, דוקא לפירות. אבל אם מת האילן וקצצו אין לו בקורה כלום. החוכר שדה לעשות זיתים, ועשה גם כן הקרקע מינים אחרים, הכל של חוכר, ואיתיה בתוספתא [פ"ח ה"ח]. החוכר לזרע, אין לו באילן כלום, זולתי אם אמר זרע שדה זו או חכור, כל הפירות שעשה הרי הם של חוכר [שם ה"ט]. המקבל שדה מחבירו ליטע, חייב ליטפל בה, בנטיעות עד כדי שיחילו, בתאנים משיעכבו המחרישה, כרם עד כדי שיעשנו יין, (בבור) [זתים עד שיעשם צבור], פשתן עד כדי שיעשנו קורצין, ואיתיה בתוספתא [שם ה"ה].
<h2>דף קט:</h2>
הנוטע אילנות שהפסיד, מסלקין אותו, ומגבין מה שהפסיד, ואידך יהבינן ליה, איתיה פרק המקבל. ואם הנוטע רוצה להסתלק מרצונו, וצריך בעל הקרקע להוריד אריס, ומנהג המקום שהנוטע לוקח החצי והאריס שליש, לא יהבינן ליה החצי, כדי שלא יפסיד בעל הקרקע. אלא יקח בעל הקרקע חצי השבח, וחצי האחר יתנו לנוטע ב' חלקים, ושליש לאריס. ונוטע המפסיד א"צ להתרות בו, אלא כמותרה ועומד הוא, ואיתיה פרק המקבל.
<h2>דף קי.</h2>
אריס אומר למחצה ירדתי, ובעל הבית אומר לשליש הורדתיו, רואין כפי מה שנוהגין לתת לאריס ונותנין. ורב נחמן אמרה, וכן הלכה, פרק המקבל.
